האם התורה גזענית?

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בתפקידים השונים של כל ציבור בעולם ובצורך לקבל מכל ציבור ודרך. במהלך שני השיעורים הדגשנו מאוד את תפקידו המיוחד של עם ישראל ואת החלק המאוד מרכזי שאנו נוטלים בדרכו של העולם אל הגאולה ואל הטוב המוחלט. יחס מיוחד זה לעם ישראל מעלה את השאלה של העדפת עם אחד על פני עם אחר. האם אין כאן "גזענות"? האם התורה, בהעדיפה את בני ישראל ובהטילה עליהם תפקיד מיוחד ורב משמעות בהיסטוריה האנושית, אינה עושה עוול עם שאר העמים?

לפני שנתחיל את הדיון עצמו, בעם ישראל מול העמים, חשוב לציין עובדה חשובה מאוד לדיון זה והיא שגם בתוך עם ישראל ישנן "העדפות" מסוג זה!! בראש ובראשונה החלוקה לשלושה גושים גדולים- כוהנים, לווים וישראלים, כאשר על הראשונים מוטל תפקיד עמוק ומהותי בעבודת ה' של העם. על השניים מוטל התפקיד של עזרה לכוהנים ואילו הישראלים הפשוטים אינם זכאים להתקרב אל הקודש. בכל פעם שכוהן זוכה לעלות תורה ראשון אני חש איזה שהיא תחושה לא נעימה בבטן. האם לא מדובר כאן בהעדפה של ציבור אחד על השני, בגזענות לטובת סוג אחד של אנשים?

האמת היא שהטענה נגד הכהונה היא טענה עתיקת יומין, כבר במדבר פונה קורח בהאשמה למשה רבינו- "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" אנו רגילים לכעוס מאוד על קורח ולכן לא מקבלים את טענתו כקבילה, אולם אם נעיין בפסוקים ניתן לראות שלמראית עין יש לטענתו מקום. אהרון זוכה לתפקיד מאוד מהותי בעם ישראל לכל הדורות קדימה, הוא זוכה להתקרב אל הקודש ולהיות משרת ה', קירבה זו גם מזכה אותו במתנות מאוד משמעותיות ובהעדפות רבות אחרות... משה, אחיו, משמש כמלך וכמנהיג העם, הוא מתקרב אל הקב"ה בכבודו ובעצמו וזוכה למדרגות שלא זכה ולא יזכה בהם אף אדם נוסף, שאר המשפחה תופסת גם היא עמדות מפתח בהנהגה המדינית והרוחנית של העם- על רקע זה צומחת התנגדותו של קורח!!!

יתירה מזו, כל מערכת היחסים במדבר, בין השבטים השונים ובינם לבין הנהגתם, מתאפיינת בהבדלים מהותיים בין שבט לשבט ובהבדלי דרגות מהותיים בין קבוצה לקבוצה- מקום החניה, התפקיד הציבורי, הקירבה או הריחוק מהמשכן וכן צורת ההליכה במחנה, כולם מאופיינים בדרגות שונות לכל קבוצה ובהבדלים מהותיים ביותר בין ציבור לציבור. אפילו השבטים שזכו לעלות להר הברכה, בכניסה לארץ, לעומת אלו שעולים להר הקללה מעוררים בנו חושה לא נעימה של "העדפה" בין שבט לשבט. אותם שבטים הם אלה החונים בצדדים הפחות חשובים של המשכן, זוכים לתפקידים פחות מהותיים בהנהגה, עולים להר הקללה בכניסה לארץ, צועדים בסוף המחנה וכדומה... על רקע זו באה טענתו של קורח כלפי משה ואנחנו חייבים לקבל שיש בה לפחות קורטוב של טענה זועקת מתוך ליבו ...

מדוע אם כן לא מתקבלת טענתו של קורח ומדוע הוא נענש בצורה כל כך חמורה? התשובה טמונה בדברים היחידים שמשמיע משה כנגדו של קורח במהלך הויכוח- משה אומר לקורח: "לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה'". זהו סוד הדברים, ההעדפה אינה פרי יצירה אנושית... לא מדובר כאן על ציבור שהמליך את עצמו כי אם על "הכתבה מלמעלה". ההנחה הבסיסית היא שבורא כל העולמות ויוצר האנשים כולם יודע מי הוא כל אחד, מכיר את אופיו הפנימי ואת יכולותיו והוא זה שיכול להטיל על כל אחד את התפקיד המתאים לו ביותר. בתור מתכנת חובב אני לפעמים מבזבז שעות כדי לנתח ולהבין ביטוי תיכנותי מסויים, אני צריך ל"נחש" איך מהנדסי התוכנה של מיקרוסופט היו קוראים לפקודה שתפקידה להדפיס קובץ מסויים או לפתוח לריצה תוכנית אחרת. ברור לי גם שלעיתים אני עושה את הדברים בדרך ארוכה ומסורבלת ומשתמש בפקודות לא נכונות לסיטואציה בה מדובר. לעומת זאת, מי שכתב את שפת המחשב, מי שייצר את התוכנה, בוודאי יודע ומבין איזו פקודה מתאימה לאיזה מצב ואיזה תחביר הוא נכון ליצירת מצב זה או אחר.

כך גם בעולם הרחב, הקב"ה יודע ומכיר כל אחד מאיתנו לפני ולפנים ומבין מה הוא יכול לעשות טוב יותר מאחרים. יותר מקצין הבוחר ומחלק תפקידים במחלקתו ויותר אפילו מאם המכירה את בניה, הקב"ה יכול לדעת מהם תכונות הנפש הפנימיות ביותר של כל אחד מאיתנו וממילא לאיזה תפקיד בעולם כל אחד מאיתנו מתאים יותר. טעותו של קורח היתה שהוא הניח כי משה רבינו הוא שקבע את המעמדות, וכך הוא טוען כלפי משה: "עד מתי תתנשאון על קהל ה'", כלפי אדם, כלפי יציר אנוש, ניתן לטעון טענה זו- אתה אינך מכיר את המציאות לאשורה ויתכן בהחלט שאתה טועה ולכן הניתוח שלך והטלת התפקידים השונים בטעות יסודם. אולם כאשר החלוקה מתבצעת על פי פקודה מלמעלה, על ידי יוצר האדם ומנתח אופיו- ממילא אין כבר מקום לטעון כלפי החלוקה.

טענתי המרכזית אינה ש"אסור להתווכח עם אלוקים", אלא שעצם החלוקה לתפקידים שונים, עצם השיטות השונות הקיימות והמקיימות את העולם נובעת מתוך היכרות עמוקה, שאין עמוקה ממנה, עם אופיו של האדם ועם יכולותיו של כל גזע וגזע במין האנושי. ממילא כל גזע קיבל את התפקיד המתאים לו ביותר ואת החלק הנכון ביותר בבריאה.
בדיוק כמו הדברים עובדים בתוך עם ישראל, עם החלוקה לתפקידים שונים במציאות הישראלית, כך הדברים עובדים בעולם הגלובלי- לכל עם בעולם, לכל קבוצת אנשים, יש אופי משלהם ודרך מחשבה והתמודדות משלהם. כל אחת מהקבוצות הללו טובה במשהו אחד ופחות טובה במשהו אחר... וכאשר בורא העולם מטיל על קבוצה מסויימת את תפקידה, היא יכולה להיות בטוחה שזהו בדיוק התפקיד המתאים לה, זהו בדיוק הדבר הנכון בשביל חבריה של אותה קבוצה ואנשיה. קבוצה אחת צריכה להוביל את העולם לטוב בדרך מסוימת וקבוצה שנייה בדרך אחרת- לכולם אותו יעד ולכולם מטרה זהה, אלא שחלוקת התפקידים בין הקבוצות השונות נקבעת על ידי ההתאמה של כל אחת לתפקידה הפרטי.
שוב, אילו חלוקה זו היתה נעשית על ידי אדם- היה מקום להתווכח ולטעון כי ישנה העדפה או טעות בשיקול הדעת, אולם כאשר זה לא כך טענה זו מאבדת ממשמעותה.

אין להתעלם מנקודה נוספת והיא שלמעשי האדם יש משמעות על הבחירה בו, האדם הטוב נבחר והפחות טוב לא.כלומר: כאשר עם ישראל שמר את דרך ה' מאז נברא העולם הוא נבחר לתפקיד גם בזכות מעשיו ולא רק בזכות התאמתו. הברית שנחתמה עם אברהם תקיפה לעולמי עד והיא נובעת מתוך ידיעה אלוקית שאברהם עתיד להוביל את האנושות לאמונה באל אחד ובשליטתו (של האל האחד) על העולם.
לא רק קורח טעה בטעות החמורה הזו. גם הנצרות טענה כלפי עם ישראל כי הוא מתנשא וכי הוא גזען. גם היא, כמו קורח טענה: "כל העדה כולם קדושים" ובכך טיהרה את התנהגותו הפרועה ביותר של האדם, שהרי כולם קדושים, גם הגרועים ביותר וגם אלה שאינם ראויים לקדושה. הרב קוק קושר בין קין, קורח והנצרות. קין מביא קורבן טפל לה' ואחר כך רוצח את הבל על כך שקורבנו מועדף על של קין, קין מצפה מהאלוקים לא לעשות הבחנות ולקבל את הקורבן הגרוע כמו את הטוב. כך גם קורח טוען שכל העדה כולם קדושים, כל אחד שווה למשה רבינו ומשה רבינו שווה לכולם, קורח אינו מתחשב בעבודה של משה על עצמו, בתרומתו לעם ישראל ולעולם ובמיוחדות של גדול הנביאים, הוא טוען ש"כולם אותו דבר" ואין הבדל בין אחד לשני. כך גם הנצרות- הנצרות משווה בין עמים שקועים בתאוות, באליליות שחורה ובסיאוב וטוענת כי הם שווים לבחירי העמים, שאין הבדל בין טוב לרע ושכולם קדושים.
הרב קוק מרחיב מאוד ב"תנאים" שנדרשו מעם ישראל כדי לקבל את התפקיד האלוקי המיוחד למעמיק להסביר כי תנאים אלו כוללים יחס של מסירות נפש, מסורת ארוכה של שאיפה לטוב וגם תנאים העוברים בירושה ממסירות נפשם של האבות.

הדגש הוא אם כן כפול, מצד אחד התפקיד מוטל על עם ישראל כמתאים, כעם שצריך ויכול לשאת את התפקיד של הובלת האנושות ליקום טוב יותר ומצד שני הוא מוטל על העם הראוי לתפקיד, עם שעבד על עצמו, במובנים שונים, כדי לקבל את התפקיד האלוקי בעולם. היסוד החורז את שני הדגשים הוא שהבחירה אינה נתונה בידי אדם אלא בידי שמיים והאלוקים הוא זה היודע מי מתאים למה.

לעניות דעתי גם חז"ל מתייחסים לתחושה הבעייתית שמשאירה ההעדפה הזו אצלנו ואומרים: "רבי שמעון אומר ג' כתרים הם אלו הן. כתר תורה . וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר כהונה כיצד אפילו נותן כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנאמר "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם". כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות שנאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל ל"ז כ"ה). אבל כתר תורה אינו כן. עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול שנאמר הוי כל צמא לכו למים"

למרות שבהחלט יש מעמדות ואדם אינו יכול לפרוץ אותם (גם בתוך עם ישראל וגם בתוך הלויים והכוהנים בינם לבין עצמם- שהרי לוי אינו יכול להיות כוהן, ואפילו לוי משורר אינו יכול לסגור את דלתות המקדש), עדיין יש פתחון לכולנו להגיע למעמד הגבוה ביותר האפשרי, כתר תורה מונח בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יכול לבוא וליטול. ישנם תפקידים המוכתבים מלמעלה ויש שמתאים להם ויש שלא, אולם ישנו תפקיד שאותו כל אחד מאיתנו יכול ליטול על עצמו. כך אצל ישראל וכך גם אצל העמים- כל אחד יכול להיות חסיד אומות העולם, ואפילו, בתנאים מאוד מסויימים, להצטרף לעם ישראל על ידי גיור.